<h1>מאמר תקון סופרים להרשב"ש — שער כ"ד</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ואלו הם הפסולים בעברה דחמס. תנן (בפרק קמא דראש השנה [כ"ב ע"א]) בפרק זה בורר [כ"ד ע"ב] ואלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ומסיים בה בפרק זה בורר אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין להם אומנות אלא היא אבל יש להם אומנות שלא היא הרי זה כשר. ובגמרא נחלקו בטעם פיסול המשחק בקוביא דרמי בר חמא אמר משום דהוה ליה אסמכתא ולא קניא, ורב ששת אמר דלא אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, ולא בקוביא בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ומלוה ברבית אמרו בגמרא [כ"ה ע"א] דהוא הדין נמי לוה ברבית וכתב רש"י ז"ל דלוה ומלוה פסולין מדרבנן. והרמב"ם ז"ל כתב דאי רבית דאורייתא פסולין מדאורייתא, ואי רבית דרבנן פסולין מדרבנן וכן כתב בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ובספר חקות הדיינים ז"ל [סימן ט"ו] נסתפק בערב ועדים של רבית דאמרינן עלייהו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"ב] דכלן עוברין משום לא תשימון עליו נשך אם פסולין או לא משום דאיכא למימר שהם סוברים (שמא) [שמה] שנאמר לא תשימון עליו נשך למלוה ולוה היא וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. והרא"ש ז"ל [ב"ק פרק המניח סימן ח'] כתב שמצא בשם הגאונים ז"ל שמנו כל פסולי עדות ומנו המלוה והלוה ולא מנו העדים והערב. והריא"ף ז"ל כתב בתשובה [סימן י'] דהאי דנקט במתניתן מלוה ברבית ולא נקט שאר חייבי לאוין, משום דמלוה ברבית מצוי מכל עברה, אבל הוא הדין נמי לשאר חייבי לאוין. ואין להוכיח מכאן שערב ועדים פסולים, לפי שלא דבר רבנו ז"ל אלא [א]מאי נקיט תנא מלוה ברבית והניח כל שאר חייבי לאוין דאורייתא שמכל חייבי לאוין שבתורה לא זכרה המשנה אלא המלוה ברבית. ומדתנן במתניתין מלוה ברבית ואמרינן בגמרא דלוה נמי ולא הזכירו עדים וערב משמע דלא פסילי כדעת הגאונים ז"ל. ונראה שכך הדברים דלא פסילי לעדות אלא או רשע דעברה או רשע דחמס ואלו אינם רשעים דעברה שעשו (מ)שום מעשה ולא [ד]חמס שהרי הערב והעדים אין להם שום הנאה, אבל לוה ומלוה משום חמדת ממון פסלינן להו, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל. וכן היא דעת הרמב"ן ז"ל בחדושיו בפרק איזהו נשך להכשירם לעדות אף על פי שמחייבם מלקות (בטעם וכו') [כטעם ר"י] ז"ל שכתבתי למעלה. ומפריחי יונים. והוא שאומר לחברו אם תקדום יונתי לשלך תתן לי כך וכך ואם שלך תקדום אתן לך כך וכך, ולא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף. וטעם פסולם ופסול משחקי בקוביא שחזקתן שגוזלין יונים של אחרים. כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] משום שחזקתן גזלנים ואוכלים מהגזל. ולפי הטעם הזה אם יש להם נכסים אחרים שאוכלים מהם אינם פסולים, אבל אחרים כתבו שכיון שאין להם אומנות אחרת כדאמר רבי יהודה דקיימא לן כותיה (וקל) [נקל] הוא בעיניו להפסיד ממון חברו שאינו יודע כמה אדם טורח אחר הממון. וסוחרי שביעית שנושאין ונותנין בפירות שביעית אמרו בירושלמי [שביעית פ"ז ה"א] דכל ו' שנים יושבין בטלין וכיון שבאת שביעית פושטין ידיהם לישא וליתן בפירות שביעית וכדרבי יהודה דאמר דבשאין להם אומנות אחרת.
<h2>דף כה:</h2>
וחזרת כל אלו להיותן כשרים להעיד. כל מי שחייב מלקות וחייב[י] כרת בכללן כיון שלקו כשרים, כדתנן בפרק ואלן הן הלוקין [מכות כ"ג ע"א] כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרית[ת]ן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך. וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות עדות [ה"ד] שכל פסולין דחמס אף על פי שהחזירו הממון פסולין עד שיחזרו בתשובה ויודע שחזרו מדרכם הרעה, ובעל החשן [סימן ל"ד] תמה עליו וכתב אפשר כשהחזיר בכפיית בית דין. ואני אומר שכיון לתשובת הריא"ף ז"ל שכתובה למטה. וחזרת משחק בקוביא משישברו פספסהין מעצמם והם הכלים שמשחקין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם. ומלוי ברבית משיקרעו שטרותיהם מעצמם ויחזרו בהם חזרה גמורה שלא ילוו ברבית אפי' לגוי. ומפריחי יונים משישברו את פגמיהם והם הכלים שצדין בהם ויחזרו בהם חזרה גמורה שאפילו במדבר לא יהיו עושין. וסוחרי שביעית משתגיע שביעית אחרת ויבדלו אמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון כיצד אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הם נתונים לעניים במתנה. והחשוד על השבועה אמרו בירושלמי [שביעית פ"ז ה"א] משיבוא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני, והוסיף בה הר"ם ז"ל [פי"ב מהלכ' עדות ה"ט] או שיתחייב בשבועה בבית דין שאין מכירין אותו בממון חשוב וישלם ולא ירצה לישבע. והחשוד על הגנבה כתב הריא"ף ז"ל [סימן קנ"ב] אם החזירה בתשובה ולא על ידי יראה ופחד וקבל שלא יגנוב לישראל ולגוי מקבלין עדותו. וכן נוכל לדון בגזלנין וחמסנין ומוכסין וגבאים והרועים. והחשוד בטריפות אמרינן בגמרא שאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב [ו]משלו. וכתב הר"ם ז"ל (פרק י"ד) [פי"ב ה"י] מהלכות עדות וכן עד זומם שהלך למקום שאין מכירין אותו ונתנו לו ממון חשוב להעיד בשקר ולא רצה הרי זה עשה תשובה וחזר לכשרותו וכן כל כיוצא בזה. גרסינן בפרק עד כמה בבכורות [ל"א ע"א] ובפרק קמא דעבודה זרה [ז' ע"א] וכלן שחזרו בהן אין מקבלין אותן עולמית רבי יהודה אומר חזרו במטמוניות אין מקבלין אותן בפרהסיא מקבלין אותן רבי יהודה בן קרחא אומר בין כך ובין כך מקבלין אותן אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה בן קרחא, וכתב בעל העטור ז"ל דעל כל החשודין נאמר, ורבנו נסים ז"ל כתב דעל כל הפושעים נאמר. ונראה שאותן משומדים שיצאו מן הכלל ואחר כך חזרו לדת ישראל [שהם כשרים] להעיד מיד, שהרי כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל [תוס' ע"ז שם] שאינם צריכין לקבל דברי חברות ולא טבילה כמו שהאריכו בתשובותיהם ובחבוריהם כנ"ל.
תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין עוד הוסיפו עליהם הרועין והגבאין והמוכסין. הגזלנין שמנו כאן שהן מדרבנן במציאת חרש שוטה וקטן כלומר שגזלוה מהם ואמרינן בפרק הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] דיש בהם משום גזל מפני דרכי שלום, והחמסנין שמתחלה היו סוברים כיון שנותנין דמים דחמסן יהיב דמי כדאיתא בפרק מרובה [ב"ק ס"ב ע"א], כיון דחזו רבנן דשקלי וחטפי בעל כרחיהו גזרו בהו רבנן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' עדות פ"י ה"ד] החמסנין והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון אף על פי שנותנין הדמים הרי אלו פסולין מדבריהם. ולאו דוקא גזלנין וחמסנין אלא אף כל מי שחשוד על הממון, וכן כתב בספר העטור. וגזלנין וחמסנין אם גזלנין וחמסנין דאורייתא, פסולין מדאורייתא ואם מדרבנן פסולים מדרבנן. הרועים אמר רבא רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה, ודוקא ברועה בהמת עצמו אבל רועה בהמת אחרים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דמציעא [ה' ע"ב] ואין אדם חוטא ולא לו. וסתם רועה פסול. ואמרינן התם ובפרק מרובה [ב"ק ע"ט ע"ב] דמגדלי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוץ לארץ כשרים ומגדלין בהמה גסה בכל מקום. וכתב בסמ"ג (מעכשו) [שעכשיו] מותר לגדל בהמה דקה בכל מקום. והגבאין אמר רבי יהודה סתם גבאי כשר ואם נודע שלקחו אפילו פעם אחת יותר מן הראוי פסולין, דהכי אמרינן בגמרא כיון דחזו דשקלי יתיר פסלינהו. וגבאים אלו הם גובי מס המלך. והמוכסים סתמן פסולים מפני שלוקחים יותר מן הראוי. אמר רב נחמן גנב ניסן וגנב תשרי לא שמיה גנב הני מילי באריסה ודבר מועט ודבר שנגמרה מלאכתו. וכופר בפקדון פסול לעדות כדאיתא בפרק קמא דמציעא [ד' ע"א] ובפרק הגוזל [ק"ה ע"ב] ובפרק שבועת הדיינין [שבועות מ' ע"א]. ודוקא דאסהידו סהדי דבההיא שעתא דכפריה בבי דינא הוי בידיה. אבל כופר במלוה כשר לעדות עד שישבע וכו' כדאיתא התם. וכן טבח ששוחט בהמות ובודקן ונמצאת טרפה תחת ידו פסול. כדאמרינן ההוא טבחא דנפיק טרפתא מתותי [ידיה] פסליה רב נחמן ועבריה, וכתב הרז"ה ז"ל דשוחט בהמות שלו הוה, ונראה שאם היו של אחרים כשר וכן כתב בחשן [סימן ל"ד]. והרשעים שאינם דחמס. וכתבו בשם רש"י ז"ל שלא כל חייבי לאוין פסולין אלא לאו שיש בו מעשה ונשבע וממר ומקלל חבירו בשם משום דלוקין כדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] ובתמורה [ג' ע"א] ובפרק הפעולים כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל את חברו בשם, וכן כתבו בשם הריא"ף ז"ל. ואין צריך התראה. וראיה מהנהו קבוראי דקברו נפשא ביום טוב ראשון של עצרת שמתינהו רב פפא ופסלינהו, ואכשרינהו לעדות רב הונא בריה דרב יהושע, אמר ליה רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדיא והא קא משמתין להו סברי כפרה קא עבדי לן. ואם התרו בהם בלי ספק שלא היה מכשירם רב הונא בריה דרב יהושע, דהוא עצמו לא הכשירם אלא מטעם (דברי) [דסברי] מצוה קא עבדינן ואחר ההתראה לא נשארה שום טענה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד כדאמרינן בפרק היו בודקין [סנהדרין מ"א ע"א] ובפרק קמא דמכות [ו' ע"ב], כנ"ל שזו היא ראיה לדין זה שכתבו רוב המפרשים והמחברים ז"ל דלא בעי התראה. ואף על פי שהרב בעל העטור ז"ל תמה על זה מכל מקום הראיה שהבאתי לזה ראיה היא. ומכאן למד גם כן (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל [הלכ' עדות פי"א ה"א] שאין העד נפסל בעברה אלא בדבר שפשט בישראל שהיא עברה כגון נשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב או אכל נבלה וכיוצא בה אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושהו להיות שוגג צריכין להזהירו ואחר כך יפסל, (כשראוהו) [כיצד ראוהו] קושר או מתיר צריכין להודיעו שזה חלול שבת מפני שרוב העם אין יודעין זה, וכן אם ראוהו עושה [מלאכה] בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא. (וכן כתב) [וכן כתבו...], אבל בעל הטורים ז"ל [חו"מ סימן ל"ד] כתב דווקא קוברי מת דסברי מצוה קא עבדי אבל מחללין לדבר אחר פסולין. ומדברי הראי"ף ז"ל נראה שאף קוברי מת ביום טוב פסולין לעדות. אבל הרא"ש ז"ל [סנהדרין פ"ג סימן י"ג] מכשירן.
<h2>דף כו:</h2>
אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, אמר ליה רב ששת עני מארי ארבעין בכתפיה וכשר, וקא מסיים בה בהלכות הריא"ף ז"ל התם ביצרו תקפו. אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה. וכתב הריא"ף ז"ל וחזינן לחד מרבואתא דקא פסיק הלכתא כרב ששת וקא יהבי טעמא למלתא משום דהלכתא כרב ששת באיסורי. וכתב גם כן בתשובה [סימן קל"ז] דחשוד על העריות כיון שבא על אחת מהן חשוד על כלן. והרז"ה ז"ל השיג עליו וכתב דהלכתא כרב נחמן דהא רבה ורב פפא שקלו וטרו (אלביא) [אליביה] דהא לענין דינא איתמר והלכתא כרב נחמן בדיני [כתובות י"ג ע"א], ועוד דהא [ד]אמר יצרו תקפו נסחא משובשת היא ולא חייש רב נחמן לאהדורי ליה, וסובר ז"ל דדוקא חשוד והאי דאמרינן ארבעין בכתפיה וכשר משום דמלקין על לא טובה השמועה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין [קדושין פ"א ע"א], וכן פירש רש"י ז"ל ובלא התראה, אבל בבועל ממש פסול. וגם מה שכתב ז"ל בתשובה לא נכון בעיניו דאם כן הוה ליה למימר הבועל את הערוה אלמא דוקא בחשוד הוא דפליגי רב נחמן ורב ששת אבל לבועל פסול הוא לעדות לכו"ע. ורבינו חננאל ז"ל כתב כדברי הריא"ף ז"ל דדוקא בועל, וכן דעת בעל העטור ז"ל. אבל לא נראית כן דעת הרשב"א בתשובותיו, ולא הרב בעל ההשלמה ז"ל. והרב בעל העטור ז"ל כתב איכא מאן דפסק כרב ששת דהלכתא כותיה באיסורי ואיכא מאן דאמר הכא דינא הוא והלכתא כרב נחמן בדיני ומסתברא כרב נחמן דסוגיא דרבינא כותיה אזלא. והרשב"א ז"ל כתב שני הדעות ודעתו לפסוק כרב ששת, וכן בספר חקות הדיינין [סימן י"ט] פוסק כרב ששת. וכן פסק בסמ"ג [לאוין רי"ד]. ואף על פי שאיני כדאי להכריע אבל לעניות דעתי נראה כדברי הפוסקים כרב נחמן דהכא בעדות ממון הוא דפליגי אבל בעדות אשה דהוא איסורא (הוא) [הא] מודה רב נחמן וכל שכן דאמוראי שקלו וטרו (אלביא) [אליביה]. ולא זכינו לדברי אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות לדעת הכרעתו כדברי מי צ"ע כדברי מי פסק. ופירוש לאפוקה הוא שמעיד עליה שמת בעלה או שגרשה ואינו נאמן לעדות זו משום דרוצה לעשותה פנויה כדי שתהא מצויה לו, אבל לעיולא שמעיד שנתקדשה עדותו עדות. ושנינו בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ד ע"ב] שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא (והא) [וקא] פריך עלה בגמרא [שם מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת בטוי ומהדר כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשקרא קא משתבע אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני תינח אוכל ולא אוכל פירוש דהם שתים להבא ואפשר שבעת שבועתו שיקיים דבריו אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כלומר שהם שתים לשעבר ובשעה שנשבע כבר נשבע לשקר תנא שבועת שוא וכל דדמי לה כלומר ששתים לשעבר דומיא דשבועת שוא ורש"י ז"ל פירש דבאוכל ולא אוכל לא מיפסיל, ובעל העטור כתב דמיפסיל. וכתב בשם הרב רבי יעקב בר משלם ז"ל שהעובר על גזירת הקהל מן העובר על תקנת הקהל וחכמיהם שהוא פסול לעדות, וכן כתב בספר החשן בסימן ל"ד וכן בסימן (צ"א) [צ"ב] בשם רבינו תם והרא"ש ז"ל, וזהו על פי דרכו של בעל העטור ז"ל אבל על פי פירוש רש"י ז"ל הוי כשר לעדות, וכתבו שכן היא דעת הריא"ף והרמ"ה והרמב"ן זצ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה [ח"ד סימן קס"ו] שהעובר על חרמי צבור פסול לעדות. וכ"ש במקומות שאומרים וכל העובר על כונתינו ארור הוא לד' א-להי ישראל שארור יש בו שבועה כדאיתא בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א]. וכתב עוד בתשובה [ח"א סימן אלף י"ח] שהנשבע לחברו לפרוע לו לזמן פלוני אף על פי שיש לו עדים שלא האריך לו הזמן וכגון שלא זזה ידם מתחת ידו אינו נפסל דילמא אנוס הוא ולא אתרמי ליה זוזי כדאמרינן בפרק קמא דמציעה [ה' ע"ב] ובפרק הגוזל [ב"ק ק"ז ע"ב] גבי פקדון אלא אם העידו שהיו לו מעות בתשלום הזמן. וכתב הרב רבי יקר ז"ל הנשבע להכחיש העד אותו עד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפסלו, וכן כתב הרמ"ה ז"ל. והרשב"א מסופק בדבר והקרוב אצלו להכשירו, ובספר החשן סימן ל"ד הביא דברי הרב רבי יקר ז"ל בלי חולק.
<h2>דף כז.</h2>
פסולי עדות הם על ה' מינין. האחד פסולי עבירה והם הרשעים בין עבירה שיש בה ממון או אין בה ממון. והב' פסולי קורבה. והג' מצד הנאה שיש להם באותו עדות והוא הנקרא נוגע בעדות. והרביעי מצד פחיתותם. והחמישי מצד שאינם בני עדות. המין האחד פסול הרשעים הוא משום שאמרה תורה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, ודרשוהו בגמ' בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"א] ובפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב] ובפרק ב' דיבמות [כ"ה ע"א] אל תשת רשע עד. ובגמרא נחלקו אביי ורבא אם כל רשע פסול או דוקא רשע דחמס, כלומר חשוד על הממון, דרבא אמר רשע דחמס בעינן, ואביי סבר כל רשע פסול, ואיפסיקא הלכתא התם כאביי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא בפסול עדות דאורייתא הוא דכל רשע פסול, אבל בדרבנן דוקא עד חמס הוא דמפסיל, ולפיכך כתב שהאוכל גבינה של גוים או בשר עוף בחלב שאינו פסול לעדות אפילו מדבריהם. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י' מהלכות עדות [ה"ד] שהם פסולין מדרבנן. וכן כתוב בספר חקות הדיינין [סימן ט"ו]. וזהו הכלל כל העובר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה נקרא רשע שנאמר [דברים כ"ה] אם בן הכות הרשע, וכל שכן חייבי כריתות ומיתות בית דין שנאמר [במדבר ל"ה] אשר הוא רשע למות, ואם מדרבנן הוי פסול לעדות מדרבנן, וכל עבירה שיש בה חמדת ממון אם מן התורה פסול מן התורה ואם מדרבנן פסול מדרבנן. ובפרק הכונס [ב"ק נ"ו ע"א] כתב הרב בעל ההשלמה בשם הרב אביו ז"ל שכל מי שנאמר בו לענין ממון פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים פסול לעדות עד שישלם. ובספר מצות גדול בסימן ע' [עשין] כתב בלשון הזה כתוב בספר חפץ שאומר רב פלטוי ראש ישיבה מוסר פסול לעדות, ולא מבעיא מוסר גמור אלא אפילו מפורסם ומריב עם חברו ואומר לו אלך ואמסור הואיל ומעיז פניו בפרהסיא נחשב רשע ופסול לעדות והוא הדין לשבועה וכן נפסק דין המוסר בשתי ישיבות עכ"ל. וההפרש שבין פסולי תורה לפסולים מדרבנן. שבדאורייתא לא בעו הכרזה, ובדרבנן בעו הכרזה. ורועה נמי בעי הכרזה וכל מה שהעידו קודם הכרזה עדותן כשרה. והמקדש בפסולי עדות דרבנן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות אישות [ה"ו] שהיא ספק מקודשת. ואמרו בפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] כל מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות, ותניא בפרק אלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] ו' דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין ממנו עדות [ואין מגלין להם את הסוד ואין ממנין אותן אפוטרופוס ליתומים ואין מוסרין להם קופה של צדקה ואין מתלוין עמהן בדרך וי"א אין מכריזין על אבידתן] וכו', ואף על גב דאמרינן בחגיגה [כ"ב ע"א] בפרק חומר בקדש כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי. כבר תירצה הריא"ף ז"ל דעם הארץ דרבי יוסי הוא שאינו לא במקרא אבל ישנו בדרך ארץ ולא בו לא חשד עריות ולא גזל ולא שבועת שוא ולא שאר מיני פסול, ועם הארץ דאמרינן אין מוסרין לו עדות הוא שאפילו בדרך ארץ אינו וחשוד על כל מה שנזכר או על אחד מהם וכו' כמו שהאריך שם ז"ל. ומשמע מדברי הריא"ף ז"ל שאפילו בדיעבד פסול לעדות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק (י"ג) [י"א ה"ב] מהלכות עדות אין מוסרין עדות לעם הארץ ואין מקבלין ממנו עדות אלא אם כן הוחזק שהוא עסוק במצות ובגמילות חסדים ונוהג בדרכי הישרים ויש בו דרך ארץ מקבלין עדות אף על פי שאינו לא במקרא ולא במשנה נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הכשרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ קודם שתהיה לו חזקה זו או קודם שיבואו עדים ויעידו שהוא נוהג במצות ובדרך ארץ הרי זה הדיוט ועתיד ליתן את הדין שהרי מאבד ממונן של ישראל על פי הרשעים. ובתשובת הגאונים ז"ל מי שאינו זריז בתפלה ובמצות ואין בהם דרך ארץ פסולין לעדות, וכן כתב בספר העטור. ובספר חקות הדיינין [סימן ט"ו] גם כן הביא חלוקה זו שחלק הריא"ף ז"ל בין עם הארץ לעם הארץ. אבל רש"י ז"ל כתב במסכת חגיגה דההיא דפסחים פליג אההיא דחגיגה ותרוייהו הוו בעם הארץ דאיתיה בדרך ארץ ובמצות וסבירא ליה לרבנן דלכתחלה לא מקבלין ליה ולרבי יוסי דחאיש לאיבה מקבלין ליה והאידנא דמקבלין סמכינן אדרבי יוסי.
משומד אוכל נבלות לתאבון דברי הכל פסול. להכעיס אביי אמר פסול, ורבא אמר כשר. והלכתא כותיה דאביי דהיינו מ"ם דיע"ל קג"ם. (פירוש יע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גלוי דעת בגטין, משומד אוכל נבלות להכעיס, כל זה מבואר בסנהדרין פרק זה בורר דף כ"ז ברש"י ז"ל). אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת (רשע עד) [ידך עם רשע] והלכתא כותיה דאביי ועד זומם פסול לכל התורה כולה כרבי מאיר וכן פסק ריא"ף ז"ל [פ"ג סימן תתקצ"ח]. ובירושלמי [פ"ז ה"ג] משמע (בעדות) [דעדות] של הזמה אינה אלא על פה וכגון שהעידו בבית דין בעשרה בניסן והוזמו בעשרה באייר כל עדות שהעידו מי' בניסן עד י' באייר אינה עדות וזהו למפרע, אבל אם העדות היא בשטר אינם נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין, שאפשר שאחרו החתימה אלא אם כן אמרו הם שחתמו בשטר מיום הזמן שכתבו בשטר או שראו אותם עדים ביום שחתמו בשטר וכמו שהאריך הריא"ף ז"ל בפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב], וכן כתב בעל העטור ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במסכת סנהדרין דבעדות בשטר היא. וכבר דחו דבריו המפרשים בפרק מרובה [שם], ואף הריא"ף ז"ל דחה דברי קצת הגאונים שכתבו כך, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות בפרק י' [ה"ד] וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל העדיות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אף על פי שלא הוזם על אותו עדות אלא אחר כמה ימים. ובפרק מי בבבא בתרא [קנ"ט ע"א] אמרינן היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, ופי' שחתם בשטר קודם שנעשה גזלן ואחר כך נעשה גזלן ורצו לקיים את השטר הוא אינו מעיד שהוא כתב ידו אבל אחרים מעידי' עליו, וכתב רי"ף ז"ל בשמייהו דרבואתא דוקא בשנתקיים זה השטר בבית דין קודם שנעשה גזלן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות [ה"ה], והטעם הוא שכיון שנעשה גזלן אנו חושבים שחתם בו עתה והעיד בשקר.
<h2>דף כז:</h2>
והמין הרביעי מצד פחיתותם. בפרק קמא דקדושין [מ' ע"א] כל שאינו לא במקרא [ולא במשנה] ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב ואמר רבי יוחנן ופסול לעדות ובפרק זה בורר [כ"ו ע"ב] אוכלי דבר אחר פסולין לעדות ופרשו רבואתא ז"ל דהיינו מקבל[י] צדקה מן הגוים לא אמר(ינ)ן אלא בפרהסיא אבל בצינעא לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דהוה לי לאתזוני בצנעא וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל אי לא הוי ליה לאתזוני בצנעא חיותיה היא. וקצת כתבום בכלל עדי חמס וליתא אלא משום בזויי נפשיהו וכן כתבו רוב המחברים ז"ל. ובפרק קמא דקדושין [מ' ע"ב] תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה כלב. ויש אומרים פסול לעדות, אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. פירש רבינו חננאל ז"ל דאמרינן בירושלמי [מעשרות פ"ג ה"ב] רבי שמעון ב"ר הוה אכיל בשוקא חזייה רבי מאיר אמר ליה אין שבח תלמיד חכם שיאכל בשוק ובלבד בשל גרמיה שמע מינא הא דתניא האוכל בשוק דומה לכלב כגון שחוטף לאחרים ואוכל כמו כלב עכ"ל. ונראה שדקדק מדקאמר שאין שבח לתלמיד חכם מכלל דלאחרים אין חשש בשל גרמיה. ואם תאמר אף בחוטף פשיטא שפסול לעדות ואפילו אכלו בביתו גזלן הוא וגזלן פסול לעדות כדכתיבנא לעיל. ויש לומר בפחות משוה פרוטה או בשאין מקפידין עליו. וה"ר אליהו ז"ל פירש כגון שהולך אצל חנוני וטועם מכל אחד כאלו רוצה לקנות ומערים כההיא דאמרינן בפרק מפנין [שבת קכ"ט ע"א]. ורבינו חננאל ז"ל פירש (דקאי) [דהאי] האוכל בשוק אוכל סעודתו דגנאי הוא מי שאוכל סעודתו בשוק הרא"ש ז"ל [קדושין פ"א סימן ס"ה]. ובספר העטור בשם רבנו ברוך ז"ל דאם אוכל משלו כשר והרב לא מסתבר ליה הכי. ודברי ר"ת ז"ל נראין עקר. וכן נראית דעת הר"ם ז"ל שלא מנאן בכלל עדי חמס אלא בכלל הבזויים שהרי כתב בפרק י"א מהלכות עדות [ה"ה] וכן הבזויים פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל אדם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאינם מקפידים על הבשת שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר.
והמין השני פסולי קורבא. תנן בפרק זה בורר ואלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחמיהן וחורגו (לבדו) [לבדן] אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה היה קרוב ונתרחק כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב. והאוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשת ימים באיבה אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. ובברייתא [כ"ח ע"ב] אמר רבי יוסי גיסו לבדו והוא הדין לחורגו, ובגמרא [כ"ח ע"א] מוכח דפסול הקרובים בין להעיד זה על זה בין להעיד לאחרים הוא דאמרינן אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנא לן וקאמר לכתוב קרא בן על אבות אי נמי הם על אבות מאי על בנים דאפילו בנים לעלמא, ופירש רש"י ז"ל שני קרובים פסולים להעיד לאחרים מן השוק, וכן (כתב) [פסק] הרשב"א ז"ל בתשובותיו [מיוחסות סימן קי"א, קי"ב], ובגמרא מוכח[י] פסול דקורבא מלא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ומוכח[י] נמי פסולי (בקרובי) [דקרובי] האם מדכתיב אבות ולא כתב אב. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ג מהלכות עדות [ה"א] שפסולי קורבת האם או הבעל באשתו הוי מדרבנן משום דמדרש חכמים הוא, ואבי זקני הרמב"ן ז"ל השיג עליו הרבה בשורש הזה [שורש השני] בספר המצות שלו, וגם הרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א סימן אלף קפ"ה], והנכון הוא שהם פסולים מן התורה שאם באת לומר כן אף בקרובי האב פשטיה דקרא אינו אלא שלא יומתו הבנים בעון האב והאב בעון הבן כדכתיב [דהי"ב כ"ה] ואת בניהם לא המית ככתוב לא יומתו אבות על בנים. וכן היא הסכמת רבינו האיי גאון ז"ל. וכלן פסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, וכדמוכח בגמרא מדרשא דקראי. ואמרינן נמי התם [כ"ח ע"ב] דבסורא אמרי בעל כאשתו ובפומבדיתא אמרי אשה כבעלה ואמר רב הונא אמר רב נחמן מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה וגו' דודתך היא והלא אשת דודו היא אלא מכאן שהאשה כבעלה וקאמרי בגמרא אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמי לא יעיד לי וכן אחי חמיו ובן אחי חמיו ובן אחות חמיו, וכבר כתבתי שכל שלא יעיד לו הוא הדין שלא יעיד עמו ולא יעיד עליו, וכן היא בתוספתא [פ"ה ה"ג] אין מעידין זה לזה ולא זה על זה ולא זה עם זה. ופירוש זה לזה לזכות וזה על זה לחובה זה עם זה להעיד לאחרים. גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון. וכן פסק הריא"ף ז"ל, והרמב"ם ז"ל בפרק (ג') [י"ג ה"ד] מהלכות עדות, ובעל העטור ז"ל, והרשב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל בפרק יש נוחלין ובעל הלכות גדולות [ריש הלכ' עדות] פוסלין שלישי בראשון אלא שבעל הלכות אומר שהוא פסול מדרבנן, ור"ת פוסל[ו] אף מן התורה. ודעת הרמב"ן ז"ל נראית שהיא כריא"ף ז"ל, וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובותיו [מיוחסות סימן קי"א], וכן כתב בחקות הדיינין [סימן כ"ה], ואף המפרשים ז"ל בפרק יש נוחלין לא נתחוורו להם דברי רבינו חננאל ז"ל. ובסמ"ג [לאוין רט"ו] סומך דברי ר"ת ז"ל מהירושלמי [פ"ג ה"ו] וכתב שאין להקל בדבר. מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי [ב"ב קכ"ח ע"א]. פירוש קסבר מר בר רב אשי דאבא דאבא שלישי בראשון הוא ומשום הכי קא מכשר ביה ולית הלכתא כותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהוא ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון ואבא דאבא הוא יצחק לראובן שיצחק עם יעקב הוא ראשון בראשון ועם ראובן בן יעקב ראשון בשני. אבל באבוה דאבא דאבא דהיינו אברהם עם ראובן כשר לדעת הגאונים ז"ל, והרמב"ן ז"ל הוכיח כן בחדושיו מדקדוק סוגיית הגמרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג') [פי"ג ה"ה] מהלכות עדות. אבל (הרשב"א) הרשב"ם ז"ל פוסל האב עם בן בנו עד סוף כל הדורות משום דאב כרעא דאבוה, וכן דעת בעל עמודי גולה [מצוה רט"ו]. ובספר החושן [סימן ל"ג] הביא שתי הדעות (שלישי) [בשלישי] בראשון ובאבוה דאבא דאבא ולא הכריע בשתיהן. וכן בספר חקות הדיינין לא הכריע בזו כלום ואחר שהסכמת הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרמב"ן זצ"ל להכשיר ראוי לסמוך עליהם.
והמין השלישי הנוגעים בעדותם. כל עדות שיש הנאה לעד בה פסול, ואם נסתלק ממנה כשר. בפרק כיצד העדים נעשים זוממים [מכות ז' ע"א] אמרינן אלעא וטוביה קריבי דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה בתר ערבא אזיל. ובפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר אמאי לסלקו נפשייהו בי תרי מנייהו ולדונו שאני ספר תורה דלשמיעה קאי ולא מצו מסלקי נפשייהו משמע דמדי דמצו מסלקי נפשיהו מסלקי. וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות עדות [ה"א], וכן מוכח נמי התם דכל שהוא שותף בה ומסתלק ממנה בקנין ומקבל עליו אחריות דאתיא מחמתיה כשר, וכבר כתבתי למעלה בשער האחריות [שער י"ח] היכי דמי אחריות דמחמתיה. והדינים בזה ארוכים להראות כל הצדדים שהוא נוגע בהן בעדות ואין זה מקומם ובמה שכתבתי (ל)פתוח הפתח לרוצה לעיין באותן דינין די, וכלם מבוארים בפרק חזקת ובדברי המחברים והחכם הבקי בדינין יעיין באותן הלכות במקומם וישמע חכם ויוסף לקח. אמ"ה הרא"ש ז"ל בתשובה שאם המורשה בא בשכירות קרובו פסולים לעדות הבא בהרשאתו ואם בחנם כשרים ואם בא בתחלה בשכירות וראה שיפסיד יסלק עצמו. והרשב"א ז"ל כתב גם כן מהרצב"ש ז"ל.
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו העטור ז"ל [קבלת עדות].
<h2>דף כח:</h2>
והדרך לידע אי זהו ראשון ואי זהו שני האחין זה לזה ראשון וכן מוכ(י)ח בירושלמי ובניהם שני ובני בניהם שלישי. והאב עם בנו ראשון ועם בן בנו ראשון בשני ועם בן בן בנו ראשון בשלישי (ובדרך) [וכדרך] שאנו מונין בזכרים אנו מונין בנקבות. והבעל (באשתו) [כאשתו] אם ראשונה ראשון ואם שניה שני. ואם הם תרי הבעל באשתו כל ששתי הנשים שניות כשרים. וזה מוסכם מהכל זולתי מהריא"ף ז"ל כפי נסחאותיו הנמצאות בקצת הלכותיו, ואף על פי שלא (כתבן) [כתב זה] בתשובותיו [סימן קע"ד] דתרי הבעל כאשתו לא אמרינן. ואם הם בעלי שתי אחיות דהיינו גיס או שלקח זה האם וזה הבת דהיינו ראשון בראשון לכו"ע פסולין דחד הבעל (באשתו) [כאשתו] אמרינן. אלא שמקצת הגאונים ז"ל כתבו בפרק זה בורר דבעלי קרובות פסולין להעיד זה לזה אבל להעיד לאחרים כשרים מה שאין כן בשאר קרובים. ולא נתחוורה לי דעתם שהרי ההיא מתנתה דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסלה רב יוסף כדאיתא בפרק זה בורר [כ"ח ע"ב]. ואם האחד נשוי ראשונה והאחר השניה, בזה נחלקו אבות העולם. שהרבה מכשירים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם. ולפי בעלי הדעת הזו כל בעלי שתי קרובות כשרים לעדות זולתי בעלי שתי אחיות ובעלי האם ובתה, והרבה פוסלים והרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"ז] מכללם והדברים בזה עתיקים. ודרכי הראיות והמשא והמתן אצל המתחילים מהבין עמוקים והכללים שכתבתי בזה מספיקים. ועל כן ראוי לישמר מזה וליזהר הרבה בעדות גטין וקדושין כדי שלא נצטרך להכניס ראשינו בין הררים גדולים ואם נפל דבר כזה בגטין וקדושין צריך להחמיר בו, ובדיני ממונות ראוי לעשות כפסק הרמב"ם ז"ל שעל פיו נהגו לדון בכל אלו הארצות. וארוס אינו מעיד לארוסתו אף על פי שאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא יורשה הכא משום אקרובי דעתא הוא ופסול. ובתשובה לריא"ף ז"ל [סימן כ"ט] דוקא לה אבל לקרוביה כשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות [הי"ד]. ואחי האח מן האם כשרים לעדות כגון רחל שנשאת ליוסף וילדה ממנו ראובן והיה ליוסף בן מאשה אחרת והוא מנשה ומת יוסף ונשאית לשמעון וילדה ממנו יהודה הרי מנשה ויהודה מעידים זה לזה. ואבי חתן ואבי כלה אמר רב חסדא דכשרים לעדות. וקרוב ונתרחק אין הלכה כרבי יהודה וכשר הוא לעדות. ובפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, וזה אף על פי שלא הוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו, וכן מוכח התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"א ה"ה]. והאוהב והשונא כשרים כחכמים במתניתין שפסולי קורבא אינו אלא מגזרת מלך כדאמרינן בפרק מי בבתרא [שם] שהרי משה ואהרן פסולים זה עם זה. וגרים כשרים לעדות ואין ביניהם פסול קורבא, שני תאומים שנתגיירו כשרים זה על זה כדאיתא בפרק ב' ביבמות [כ"ב ע"א] ולא חיישינן לחרבה דעדות לבית דין מסורה. ובקיום שטרות מעיד קרוב על כתב ידי קרובו כדאיתא בפרק ב' דכתובות [כ"ח ע"א] משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי כדאיתא התם ובפ"ק דגיטין [ג' ע"א]. וגם בפסולי קורבא כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"א] שכל שהם מצד האם הם מדרבנן. והרבה להשיב עליו אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו [שורש שני], והרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א אלף קפ"ה], וכדבריהם משמע שהרבה ראיות הביאו כנגדו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
